ציטוטים לפי מפתח נושאים מתוך הראיון עם יאנה קנופובה

תמיד הייתי פעילה. אני לא חושבת שמשהו השתנה, אולי רק שטח הפעילות. תמיד עסקתי במיעוט שלוחם על זכויותיו. [באוקראינה] זה היה המיעוט היהודי ועכשיו המיעוט הוא זה שהשתנה, והמיעוט הוא פלסטיני

כיום אנחנו גם חוות תהליך של התפכחות, העקרונות שלנו מתרחבים, כמו גם הראייה החברתית שלנו, ההיבט הרדיקלי שבנו צומח, הקשר של המאבק שלנו למאבקים אחרים מתחזק, מתרחב ומעמיק. אני מאוד מתרגשת מהתהליך הזה, ואני מקווה שגם תרמתי לו באיזושהי צורה. אני חושבת שבסופו של דבר זה מה שיפתור את הקונפליקט, [החיבור למאבקים אחרים]. הראייה שלי לא מסתמכת בכלל על הקונפליקט עם הפלסטינים. הקונפליקט הפלסטיני הוא סימפטום אחד מני רבים של עולם שבנוי רע. העולם בנוי על מערכת פטריארכלית, כוחנית, נוראית, שמבוססת על אינטרסים כלכליים מסוימים מאוד

מכאן גם ראיית הפתרון שלנו. מי שאומר היום שתי מדינות לשני עמים, זו ראייה קפיטליסטית. כל המפעלים יעברו לפלסטין ולעובדים שם לא תהיה שום הגנה סוציאלית והם ינוצלו בידי ישראלים מהמעמד הגבוה. וכל הפלסטינים־ישראלים, המזרחים וכל מי שעובד במפעלים בארץ יישארו בלי עבודה. גם בפלסטין יש שכבה למעלה שנהנית, אבל גם בישראל. מבחינתי אין היום תפיסה שאומרת: שתי מדינות, קונפדרציה כלכלית. מבחינה כלכלית, זה צריך להיות אותו שטח מבחינת חוקים כדי לא לאיים על העובדים בשני הצדדים, וגם נוכל לשפר את מעמדם של הפועלים בפלסטין

המגזר הרוסי נדמה כמאוד גזעני. לא היית אומרת שזה מבחירה. התקשורת הרוסית מאוד בעייתית והיא מכוונת אנשים למקומות מסוימים. הרבה זמן חשבתי שהרוסים "נולדים" גזענים, ואז עבדתי בתוכנית סיורים של הסוכנות היהודית וראיתי שכל מיני אנשים באים משם, יש שמאלנים, יש ימנים, יש רדיקלים. משהו בתהליך הקליטה פה בארץ הוא הגורם הבעייתי. זה מתחיל בסיורים של הסוכנות היהודית, ואחרי זה התקשורת הרוסית, ואחרי זה הבנים שלהם משרתים בצבא

הכוונות הן טובות אבל התהליך הוא כזה: יש כוונות מאוד טובות, זה מתחיל בכוונות הכי טובות! אחרי הכוונות הטובות מתחילים במספר לא שווה של ערבים ויהודים, ואז היהודים האשכנזים, בעיקר גברים אשכנזים, תופסים יותר נפח בדיון ובעצם משפיעים על הדיון יותר מהפלסטינים, או המזרחים או כל קבוצה אחרת

צריך להזכיר שהפלסטינים לחוצים יותר כלכלית מהיהודים. זה ממש ברור. בארגונים האלה היהודים הם פרופסורים והפלסטינים ממעמד הפועלים. כמה בן אדם יכול להחזיק? הפרופסורים יכולים להשקיע גם מזמנם, גם לעשות טלפונים אבל אנשים במעמד הפועלים צריכים לעבוד

תהליך אוסלו יצר בכוח הרבה ארגוני "דוקי" [דו־קיום]. כמו שאחת מחברותינו תמיד מספרת, היה לה מפגש כזה בבית ספר, והפלסטינים רצו לדבר על הנכבה והיהודים רצו לרקוד ריקודי בטן. די. התקופה הזאת חלפה, וזה טוב. לפחות האינתיפאדה ואירועי אוקטובר הבהירו שאנחנו יודעים מול מה אנחנו עומדים. לפחות אני לומדת, ואני מקווה שאני לא עומדת מול אנשים שרוצים לאכול חומוס עם פלסטינים וחושבים שככה מביאים שלום. זה לא עובד ככה

אני חושבת שהיום יש תהליך של חזרה לזהות הערבית אצל מה שנקרא המזרחים. אני חושבת ששלום אמיתי ונכון, נכון גם למזרח התיכון, הוא שלום שיבוא בין הערבים היהודים לערבים המוסלמים והנוצרים. זה נושא פנים־ערבי והמדינה שתהיה כאן תהיה ערבית עם מיעוטים: מיעוט יהודי גדול מאוד, מיעוט פלסטיני נוצרי גדול מאוד, מיעוט מוסלמי, מיעוט בדואי ודרוזי, אבל המדינה תהיה מדינה ערבית. עם כל הכבוד, לאורך זמן לא נוכל להחזיק ככה, ואני לא יודעת אם יש אנשים שבאמת חושבים שבעוד 100 שנה עוד יהיה כאן איזה נטע זר - אירופאי - באמצע המזרח התיכון. זה נגד מהלך ההיסטוריה

יש הבדל בין החזון שלי לעוד 100 שנה לבין מה שאנחנו עושות היום. למענו אנחנו פועלות, החזון הוא המקסימום שאנחנו מאמינות שאפשר בפוטנציאל להשיג. אז החזון שלנו היום, שאנחנו חושבות שיועיל הכי הרבה לכולם, זה פתרון שתי מדינות לשני עמים

התפקיד שלי הוא להבטיח שהן יוכלו לעשות את הפרויקט הזה בלי הפרעה. זה תפקיד חשוב ומחוייבות - לאפשר למישהו לעשות משהו. הן אלה שצריכות להוביל את התהליך. אני חושבת שלאפשר את התהליך זה לגלות מנהיגות ולא לחשוב שיש לנו את כל התשובות. יש כל מיני צורות וסוגים של מנהיגות. אני באופן אישי - ואני מקווה שגם הקואליציה - מאמינה שמנהיגות היא לא להוביל ולהגיד שאנחנו יודעות את כל האמת ולכפות את הדרך שלנו, אלא לאפשר לקבוצות אחרות להציג את המקום שלהן, את האמת שלהן ואולי הן יובילו אותנו, מי יודע

בישיבות הקואליציה משתתפות רק נשים. תראי, יש בזה משהו. ישיבות מעורבות הן יותר כוחניות ויש פחות דגש על מה האחר [בקבוצה] חושב ובדרך כלל גברים אשכנזים לא מזהים שיש "אחר". זה לא מכוונות רעות. צריך לזכור שהחזק יכול לעבור את כל החיים שלו מבלי לראות את החלש. החלש, לעומת זאת, חייב לראות את החזק. אין לו ברירה. פלסטיני בישראל לא יכול לחיות את חייו מבלי לראות יהודים, אין לו ברירה. לעומת זאת, יהודי בישראל יכול לחיות ברמת השרון או תל אביב מבלי לראות ערבי בחיים שלו

אני שייכת לקהילה הרוסית. אני חושבת שהעניין כאן הוא הגדרה. מה זה הקהילה הרוסית? זה לא משהו אחד! הקול השולט הוא קול נורא: הומופובי, שוביניסטי, גזעני. אני מאמינה שיש קהילה רוסית אחרת, אני מאמינה שיש אנשים אחרים פשוט לא שומעים אותם כי אין להם מספיק כסף כדי לפרסם את דעותיהם. או שהם עובדים בעבודות טובות ולכן הם לא עיתונאים בתקשורת הרוסית שמשלמת 2,500 ₪ בחודש. זה או-או. בקבוצה של הנשים הרוסיות אני מאוד רוסיה, כפי שאני יהודיה אבל לא שייכת למרכז. מעולם לא הייתי שייכת למרכז וזה לא מדאיג אותי.

אותי מעניינים אנשים שרוצים צדק, שרוצים פתרונות של צדק. "שלום" זו רטוריקה ישראלית. רטוריקה פלסטינית מדברת על שחרור, עזבי שלום. ואז ה[ישראלים] אומרים, [הפלסטינים] לא רוצים שלום! אילו את היית בכלא, היית שוקלת לחתום על אמנת ז'נבה עם השומרים שלך? שלום הוא ריק מתוכן היום לטעמי. זה מאוד יפה לדבר על שלום היום, אבל אותי מעניין הצדק

אני מאוד אוהבת את ישראל. אני חושבת שאני פטריוטית מאוד גדולה. אבל אני רוצה שהיא תהיה אחרת, לגמרי. אני חושבת שהמאבק שלי בא מאהבה מאוד גדולה למקום הזה. היום אני רואה במקום הזה מולדת, אני כמעט 9 שנים כאן. אני חושבת שאנשים כאן שכחו שאהבת מולדת לא קשורה לציונות. אנשים מבלבלים בין שני המושגים. אצל היהודים בישראל אין מושג של אהבת מולדת בלי ציונות. ואת יכולה לאהוב את המקום שאת חיה בו בלי להיות ציונית ולרצות שהוא יבנה על עקרונות אחרים, על שוויון ועל צדק. זה מה שאני רואה, אני מאוד פטריוטית. זה מאוד מדבר אלי אבל אני לא משווה בין זה לבין ציונות. אני חושבת שאלה מושגים שצריך להבדיל ביניהם